דינה נולדה בורשה ב-1901. בגיל 56 עלתה לארץ. בפולין עסקה בחינוך של הגיל הרך ויחד עם קבוצת מחנכים הקימה תיאטרון בובות לילדים. היא לא חשבה אז, שתיאטרון הבובות יהיה מקצועה בארץ החדשה וישנה את חייה. כשעלתה לארץ, למדה שפה חדשה הקימה תיאטרון בובות משלה, כתבה את סיפורה הראשון 'מה קרה לכלבלב מיקי' והופיעה עמו בגני הילדים. בנוסף, החלה להנחות השתלמויות בתיאטרון בובות לגננות ופרסמה ספר בנושא.
דינה היתה חלוצה בתחום תיאטרון הבובות. בעידודה של ניצה נפתלי ז"ל החלה להעלות את סיפוריה על הכתב ואלה יצאו לאור יצאו ב'ספרית הפועלים'. במקום איורים, צולמו הבובות שיצרה. הספר הראשון - 'מה קרה לבובה של רותי' - פורסם ב-1963. מאז יצאו ספרים נוספים: 'המטריה של רותי', 'דני הקטן והשוטר ניסים', 'המפוחית של אורי', 'העץ של תמי', 'המגפיים של עומר' ועוד רבים אחרים.
כשעייפה דינה מחיי הנדודים וההופעות בגני הילדים, העבירה את ההצגות לריקי מלצמן ושושי טפר שהמשיכו להקסים את הילדים (המלוות בקולה המוקלט של דינה בתפקידים שונים), ולעורר במבוגרים נוסטלגיה לספרי ילדותם.
חשוב היה לה הקשר עם הילדים, במהלך שנות חייה בבית אבות ברמת אביב, יצרה לעצמה 'תיאטרון קטן על השולחן' והציגה בפני הילדים השהגיעו לבקרה. אין ספק שהיצירה והקשר עם הדורות הצעירים שמרו את רוחה התוססת.
בשנת 1994 זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער בישראל על ספרה "מעשה במעיל רקדן".
עולם הבובות והסיפורים של דינה הוא עולם ילדות ותום: ילדים הגרים בבית עם גינה ומוקפים בבני משפחה רבים, בחברים והמון בעלי חיים. התבוננות בבובות ובתפאורות מחזירה אותנו לארץ ישראל של שנות החמישים כשקטנוע עם 'סירה' היה כלי רכב משפחתי, החמור הוביל עגלות עם פירות ולפעמים עם אוצרות. לכסף היה ערך וזוג מגפיים נקנה במאמץ. ההרפתקאה הסוערת ביותר עוברת על עז עקשנית, שגם היא לומדת לקח. העולם המוצג לפנינו הוא לכאורה אנכרוניסטי, אך התום והערכים המשפחתיים- חברתיים חשובים גם היום. קהל הצופים הרך מוכן להזדהות עם גבורי ההצגה: הבובות האנושיות והקטנות- המותאמים בדיוק לעולמם הריגשי.
בתערוכה הוצגו בובות שיצרה דינה דז'טלובסקי לצילום הספרים ולהצגות התיאטרון שלה. לצילומים יצרה דינה בובות שגופן ממולא בחומר שנותן להן יציבות ללא ידו של המפעיל. הן עומדות על 'קרקע מוצקה': ריצפת בית, אדמה, דשא, גינה. דינה יצרה סצינות מוארות בתאורה היוצרת אוירה מיוחדת.
בסצינות המצולמות נראו דברים שלא היו קיימים בסצינות הבימתיות; אמא ורותי מציצות מהחלון. החלון עם וילון - בפנים חמים ונעים, בחוץ ספסל מיותם, עלי שלכת על האדמה נראים כאילו עומדים להתרומם ברוח. נחליאלי, אפילו ענפי העצים מרשרשים. דינה והצלם תפסו את הרגע החולף: יד מלטפת ראש, ראש נטוי בעצב. או בסצינה אחרת: פנים חדר, רותי מביטה מהחלון, רואים את גבה, היא עומדת על קצה האצבעות. חושך בחוץ. רגע לירי מוקפא.
להצגות התיאטרון יצרה דינה בובות אחרות: בובות כפפה. כידוע ידו של המפעיל היא גופה של הבובה כמו גם נשמתה. לבובות הכפפה על פי רוב אין רגליים, וזו קונבנציה הסטורית. למעשה לבובות התיאטרון הללו אין ריצפה. קו הבמה מסמל את קו האדמה. מתחת לקו זה מתנהלים חיים נוספים: החיים הנסתרים של המפעיל. אמן הבובות מתחת לבמה מעלה תפאורות ומוליך את הבובות. הצופים כמובן רואים רק את מה שלמעלה. לצילומים, דינה יצרה קרקע מוצקה ומלאת חיים. להצגות, היא ניסתה ליצור אשליה דומה: לבובות הכפפה יש רגליים המשכיחות לרגע שהבובות צפות באוויר. דינה התחילה בבובות כפפה וסיימה בבובות מוט: לבובות יש גוף, רגליים, נעליים, דבר לא חסר. ידיהן העדינות נעות בעזרת מנגנון מיוחד. מקסימום הבעה דרך התנועה. בהצגה לא נראה את האדמה מכוסה שלכת, אבל הנחליאלי עף ומקפץ מענף לענף. רותי ואמא מביטות מהחלון, ראשיהן וידיהן נעים בתנועה מדויקת ומלאה הבעה וחיים.
העמדת הבובות בתערוכה 'הבובות של דינה' ניסתה לשמר גם את הסיפור של התמונות מהספרים וגם את עולם תיאטרון הבובות שמיוצג על ידי בובות הכפפה והמוט על מנגנוניהן, אלו שרואים מתחת לקו הבמה.
דינה דז'טלובסקי נפטרה בשנת 2001.
אוצרת: מירי פארי | עיצוב התערוכה: דורה אשד | פתיחת התערוכה: דצמבר 2001 | לרגל יום הולדתה ה-100 של דינה דז'טלובסקי | במשכן לתרבות ולאמנות ע"ש שטיינברג
קישורים:
גן סיפור 'המטריה של רותי' בחולון
