בובות שעוצבו ונבנו ע"י מריה גורביץ', אלכס מרגולד, סוני כהן, דורה אשד, לאה וינברג, מירי מנדל, מירי פארי ובובות מתוך האוסף של עפרה גלבט אבני
מי מפחד מהמכשפה
מה התמונה הראשונה שעולה בדמיוננו כשאנחנו חושבים על המילה "מכשפה" ?
דמות של אישה מכוערת רכובה על מטאטא, אפה ארוך ומחודד, סנטרה מחודד, שערה סתור, גלימתה ארוכה, כובעה חרוט ועל אפה או סנטרה - שומה בולטת. זקנה בלה בוחשת בקדירה מבעבעת במטבח מלא קורי עכבישים ורגלי צפרדעים. היא מלווה במספר בעלי חיים אופייניים למחוזות הלילה: חתול שחור או ינשוף אפל, שציפורניהם ארוכות ומסוכנות ועיניהם צהובות ובורקות בחושך. הופכת נסיכים לקרפדים ומרדימה נסיכות למאה שנים. העכברים המכרסמים מתחת לשולחן גם הם יצורי אנוש אומללים שכושפו, ולמזלם שהפכו רק לעכברים ולא לפסלי אבן דוממים.
ה'עובדה' הנוספת היא שהמכשפות מפתות וחוטפות ילדים רכים, למאכל. זוכרים את עמי ותמי? אלמנט הפיתוי הוא אלמנט חשוב ביותר בדמותה של המכשפה. היא לא חוטפת את הילד נגד רצונו, היא תגרום לו לבוא אליה, תבנה בית ממתקים.
המכשפה שמציעה מעדני ממתקים מופלאים כשהיא דוהרת במזחלת השלג המפוארת (האריה, המכשפה וארון הבגדים), היא אישה יפה וצעירה. צדו השני של סטריאוטיפ הזקנה הבלה. ע"פ רוב היא מלכה (שלגיה, ברבורי הבר) שמראה לקהל את צידה היפה, "היא יפה מאד אבל עיניה , עיני קרח, ליבה לב אבן, וקשה להשתחרר מאחיזתה." (פרח הסלע) היפיפייה הזוהרת אינה עושה את כישופיה ביום לעיני הקהל, אלא, בחדרי חדרים אפלים. היא בעלת יכולת שינוי צורה – טרנספורמציה.
היא מלווה בחפצים בעלי כוחות מאגיים: מראת קסמים, נעלים מיוחדות (הקוסם מארץ עוץ). מי שנופל לידיה צריך אומץ, חוכמה או קסם נגדי על מנת להיחלץ מציפורניה. לכן היא הדמות ממנה קורצו סיפורי הדרמה החזקים. היא הדמות הרעה שעומדת מול הגיבור ושעליו להתגבר עליה על מנת להציל את נפשו, ולסיים את מסע ההתבגרות. כשהיא מופיעה בדמותה הזקנה והמכוערת היא קלה לאיתור, אך כשהיא מסווה את עצמה והופכת לאישה היפה המפתה, "פאם פאטל", מי יעמוד נגדה? פעמים רבות אישה יפה זו היא אם חורגת. שנכנסה לבית בדרכי ערמה, וכל מטרתה להשתלט על המלך-האב, ולהפטר מהנסיכים הצעירים והטובים. איזו סיטואציה מצמררת: הכנסת הרוע למקום הבטוח ביותר.
אנחנו פוחדים מהמכשפות, שונאים אותן אך גם נמשכים אליהן. (על האלמנטים הפסיכולוגיים הללו כדאי לקרוא אצל ברונו בטלהיים בספר "קיסמן של אגדות"). בכל ארץ התפרסמו מאות סיפורי עם שעסקו בפן זה או אחר של המכשפות. (הרי נאמר כבר בלי דמות רע העומדת מול הגיבור אין סיפור טוב), אבל נכתבו מעט דמויות של קוסמים רעים או מכשפים. למה דווקא המשפה הרעה היא אישה?
אולי הפחד הקמאי מהאישה, מ"כוחותיה" הבלתי מוסברים: יכולת ההיריון והלידה, נתינת החיים. כמו כל דבר בטבע ובנפש האדם הבנוי על השניות, הדואליות, הניגוד, אם האישה נותנת חיים, היא יכולה גם ליטול אותם, האדם הקרוב ביותר, האם, הופכת למאיימת ביותר.
אין ספק שאותו פחד הוא ששלח לשריפה על המוקד מאות נשים אמיתיות חפות מפשע שהואשמו בכישוף. קשה להאמין, אבל במאה ה-19 עדיין התקיימו משפטים כאלו. הדתות המונוטאיסטיות (האמונה באל אחד בלבד) עודדו את המלחמה במכשפות, אם יש להן כוחות מאגיים הן מתחרות של אלוהים על ליבו של המאמין. שום אל יחיד לא יסבול מתחרים. כך הכנסייה הנוצרית בניסיונותיה לשרש את הפאגניזם, השתמשה בדמות מוכרת: המכשפה. היא "אומצה" על ידי הכנסייה שהשתמשה בפחדי ההמונים הנבערים לצרכיה. כל אחד יכול היה להיפטר מקרוב משפחה או שכנה על ידי הלשנה. "היא מכשפה" טען המלשין והאישה האומללה הייתה צריכה להוכיח שהיא כזו על ידי מבחנים שונים. זרקו אותה לנהר גועש, אם היא טבעה היא לא מכשפה, אם היא נצלה אז עומדים מאחריה כוחות האופל וחובה להעלותה על המוקד. המשפטים למכשפות היו פומביים. רק כך יכלו השלטונות להראות את עליונותם. צייד המכשפות באירופה (החל מימי הרנסנס), ובארה"ב בעיירה סאלם, הפכו לשם דבר, עד שהמונח עצמו הפך למונח פוליטי - רדיפה לא צודקת וחסרת בסיס משפטי.
המכשפה ידועה גם כבת זוגו של השטן שגם הוא מתאפיין באלמנטים ברורים מעולם החי: אחת מרגליו היא רגל תייש, זוג קרניים לראשו, והוא לפעמים אוחז בקלשון. גם ביהדות קיימת דמותה של המכשפה' הלא-היא לילית הידועה, המופיעה ביצירות ספרות רבות.
בספרות הילדים המודרנית השתנתה דמותה של המכשפה. אולי מפני שהמחנכים וההורים חשבו שאין להפחיד את הילד הרך, אולי אחרי זוועות המלחמה חשבו שנפשם של הצוררים עוצבה בצורה שטנית מאחר וגדלו בילדותם על מעשיות האחים גרים, והחשיפה לרע בילדותם עיצבה נפש מעוותת. הוצאת המפלצות, המכשפות וכל הכוחות האפלים מספורי הילדים נועדו להגן על הנפש הרכה, לגדל דור טוב והומאני יותר.
אם השארנו את המכשפה בספורים הרי דמותה השתנתה לבלי הכר. אמנם רבים מאפיוניה החיצוניים נשארו- אחרת איך נדע מי עומד לפנינו- האף, הכובע המחודד, המטאטא, אבל היא הפכה לסימפטית, חייכנית ואפילו פחדנית. היא שובבה, ידידותית, ובעלת בעיות חברתיות משל עצמה. היא כמו ילדה דחויה הסובלת מבדידות. בקיצור יצור אינפנטילי ולא חשוב.
אז מה עשינו? על מנת "להגן" על נפשו התמימה של הילד, עיקרנו את המכשפה, קיצצנו את ציפורניה ורוקנו אותה מתוך כל תוכן ומשמעות פסיכולוגיים שאספה במשך כל כך הרבה דורות. ילד השומע סיפור מסוג זה, לא יוצא למסע יחד עם הגיבור שהוא על פי רב ילד שנאבק ברע ובזכות כוחות הנפש היחודיים שבו מנצח; וכך לא לומד דבר ואינו עובר שום חוויה מזככת.
בתערוכה "על מכשפות קוסמים ובובות אחרות" אנחנו מנסים להחזיר למכשפה את כבודה האבוד ויחד עמו מעט מכוחותיה, לבנות לבובות המכשפה את סביבתן הטבעית ולעורר אותן מתרדמתן.
אוצרת: מירי פארי | עיצוב התערוכה ובניית מיצב 'בית המכשפות': דורה אשד | פתיחת התערוכה: 2002 | במשכן לתרבות ולאמנות ע"ש שטיינברג