בתערוכה הוצגו מסכות תיאטרון עשויות עץ או עיסת נייר - החומרים המסורתיים של מסכות התיאטרון. חלקן עוצבו בשילוב חומרים אחרים. הן משקפות סגנונות ביטוי אמנותי שונים, החל ממסכות ריאליסטיות ועד למופשטות. מסכות המייצגות טכסי פולחן עתיקים, ריקודי מקדשים, תיאטרון ומחול מסורתיים מאפריקה, פפואה ניו-גינאה, הודו, אינדונזיה, סין, יפן, תאילנד, איטליה, קולומביה ומקסיקו. בצמוד לתערוכה: מיצב מסיכות מהקרנבל של באזל. חלק מהמסכות נוצרו ע"י תלמידי בי"ס לאמנות תיאטרון הבובות, בהנחיית איקי גלעד.
קיימות שתי נקודות מבט על המסכה. עבור בן השבט המשתתף בטקס - המסכה היא חפץ טכסי הכרחי, תוצר של תרבותו המיוחדת. עבור המתבונן המערבי - המסכה היא יצירת אמנות.אבות אבותינו לבשו מסכות תוך אמונה עמוקה שלמסכה יש נפש, נשמה. הלובש מסכה של חיה חזקה וגדולה יצליח להשתלט עליה ולצוד אותה. רופא השבט, השמאן, לבש מסכות של רוחות על מנת להגיע בעזרתן לעולם הרוחות , להשתלט עליהן ולהביא מרפא ומזור לאדם החולה. מסכה שמייצגת דמות מסתירה את פניו ונפשו של הלובש ןמאפשרת לו התנהגות שונה ואפילו כניסה למצב אכסטטי.
האדם המודרני זרק את מסכות העור והעץ הצבועות בצבעים חדים ומקושטות בנוצות, אך הוא ממשיך ללבוש מסכות תפקיד כמעט בלתי נראות: מנהל, מורה, אישה, אם, תלמיד, טייס. המסכות הללו הן מהות פנימית המשפיעה על ההתנהגות אך הדורשת לעיתים גם עיצוב חיצוני כמו תוספת איפור, חליפה, משקפיים, כובע, מדים. מכירים את קטע הפנטומימה של מרסל מרסו בו הוא 'מחליף מסכות' כאשר לפתע הוא 'נתקע' עם מסכה אחת על פניו שאותה אינו יכול להסיר? אחד מסימני ההפרעה הנפשית הוא אי-יכולתו של האדם להחליף את המסכות להן הוא נדרש על מנת לקיים אורח חיים תקין.
המסכה עברה מהטכסים השבטיים אל התיאטרון (שכידוע התפתח מהטכסים הארכאיים). היוונים והרומים השתמשו במסיכות עור גדולות בכל הצגותיהם באמפיתיאטרונים הענקיים. מדיאה ואדיפוס לבשו מסכות. הדמויות הקומיות לבשו מסכות גרוטסקיות, שהתפתחו בזמן הרנסנס למסיכות מיוחדות שמסתירות ומעצבות רק את חלק ההפנים העליון ומשאירות את איזור הפה פנוי להבעה והפקה קולית.
אוצרת: מירי פארי | מעצבת התערוכה והמיצב: דורה אשד | פתיחת התערוכה: מרץ 2005 | במשכן לתרבות ולאמנות ע"ש שטיינברג