רחוב רות מספר 4 תל אביב. חדרון קטנטן שמשמש היום כחנייה. זהו מקלטו של ד"ר פאול לוי. בחדר תלויים ציורים, סקיצות ופתקאות של רעיונות. בכל מקום ספרים: על הקירות ועל הרצפה ועל הספה, וביניהם יושבים חבריו האמנים ממרכז אירופה ותלמידיו. המריונטות, פופוליני, שמנתיני, חבקוק בקבוקון וזמרי אופרה, תלויות על הקירות. מריונטת הפסנתרן מסתכלת בערגה בד"ר פאול לוי היושב ליד פסנתר אמיתי שר ומנגן בעצמו.
הד"ר איש גבוה קירח, שעינו האחת קורצת מדי פעם כאילו אומרת : "הרי לכם בדיחה", נע בחלל החדר כ"סילואטה תיאטרלית" ומדבר בעברית המיוחדת רק לו על אמנות, מוסיקה, צבע, מתמטיקה ורוח האדם. הומניסט, איש רנסנס מרכז אירופאי.
ד"ר פאול לוי נולד באגר, צ'כוסלובקיה. למד משפטים והיה קצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה. באגר היה גם חבר בתנועת נוער ציונית. עם נישואיו עבר לעיר המרחצאות קרלסבאד ושם עבד כמשפטן. את שעותיו הפנויות הקדיש לאהבותיו הגדולות: אמנות ותיאטרון הבובות.
את הצגתו הראשונה הציג בשנת 1926, אחרי ניסיונות רבים בגילוף בעץ, בבניית מנגנונים לכל פעולה של הבובה, (לבובותיו לא היה מוט מתכת המחובר לראשן, כמו לבובות הצ'כיות המסורתיות, אלא חוטים בלבד) בשנת 1935 הקים להקה מקצועית יחד עם אשתו אלזה והזוג אריך ואירנה קינצל. התוכנית פנתה למבוגרים. הבובות שרו קטעים מהאופרה 'מהגוני', נגנו בפסנתר, בכינור ובצ'לו והציגו סצנות ליריות ספרותיות בהשראת שירים של כריסטיאן מורגנשטרן ומאירינג. הלהקה הופיעה בגרמנית ובצ'כית.
בעיר הבירה פראג זכו לביקורות נלהבות. רוב תיאטרוני הבובות דאז הציגו מופעים עממיים שהתבססו על דמותו הקומית-אנרכיסטית של קאספרק, גיבור תיאטרון בובות במשך מאות בשנים. הראשון שהעלה דמויות אחרות כבסיס להצגה היה ג'וסף סקופה שיצר את הדמויות שפייבל והורבינק. החידוש של ד"ר לוי היה בבניית הצגה שהיא רוויו ספרותי קברטי. בפראג החל להשתתף גם בניסיונות קולנועיים לצילום בובותיו.
ד"ר לוי ניהל יומן מדוקדק של הופעותיו ובו בעקבות כל מופע מסקנות אמנותיות שעזרו לו לשנות ולשפר את ההצגות. הוא הקפיד על במה מעוצבת, עם תפאורות אקספרסיביות, שימוש בתאורה ובמוסיקה חיה ומוקלטת. בשנת 1938 נבחרה להקת העץ לייצג את צ'כוסלובקיה יחד עם התזמורת הפילהרמונית של פראג ביריד העולמי בניו יורק. בחודש מרץ הלהקה הייתה ארוזה ומוכנה לצאת לדרך. אלא שאז התגברה האנטישמיות, בקארלסבאד נופצו חלונות של יהודים. פאול לוי ומשפחתו עברו לפראג. הם הצליחו להשיג אשרות מעבר לפלשתינה כאמנים אורחים. ביום בו פלשו הכוחות הגרמנים לצ'כוסלובקיה, עזבו ד"ר לוי, אשתו, בתו ועוד שלושה מחברי הלהקה לפולין ברכבת של 11 בבוקר, זו הייתה הרכבת האחרונה מפראג ברכבת פטרלו כבר חיילים גרמנים. אחרי מסעות ותלאות, המשפחה הגיעה לטריאסט, שם חיכו לה יותר ממאה בובות ארוזות ומשם עלו לפלשתינה. הם הגיעו לנמל חיפה ב-23 במרץ, 1939.
ד"ר לוי החליט שבארץ החדשה הוא לא יעסוק יותר במשפטים אלא באהבתו הגדולה: המריונטות. 'להקת העץ' החלה את דרכה בכפר הנוער 'מאיר שפיה' שם ישבה הקימה המשפחה את תיאטרון הבובות מחדש. את הופעותיהם החלו הלהקה החלו בחיפה. משם עברו לתל אביב, בעיקר באולם 'ישה חפץ' מאוחר יותר בירושלים באולם "בצלאל". בין חברי הלהקה היו ברנרד וסוזי אולברג (שבעצמם היה להם את 'תיאטרון מוקיון') הזוג קינצל שהגר מצ'כוסלובקיה ואת אדית סימון. לימים, הצטרפו אווה לוי, בתו של ד"ר לוי ודן הופנר הצייר - בעלה.
התוכניות למבוגרים שמרו על המתכונת אותה החלו בצ'כוסלובקיה: מגוון קטעים. אל קטעי המוסיקה והזמרה נוספו מערכונים בעלי אופי 'צברי' ונבנו בובות חדשות. נוספו קטעים מהסיפורת היהודית כמו קטע הבטלנים מ'הדיבוק' - שעליו המליץ אחד המבקרים לשחקני 'הבימה' לבוא להתבונן וללמוד מהבובות, ועיבוד לסיפורו של י.ל. פרץ 'בונצ'ה שתוק'. עבור הגיל הצעיר יצר שלוש הצגות: 'נדנדת הקסמים' ובה סצנת קרקס החרקים שהיה כה מוצלח, לדעת הקהל הצעיר והמבוגר עד שהוחלט לשלבה גם בתוכניות למבוגרים.
ה'קריין', מי שדיבר עבור כל הבובות, היה צעיר צ'כי בשם יוסף פסובסקי – 'פפו', שלימים נודע כיוסף מילוא. אביו, גבריאל ריכרד פסובסקי, שכיהן כיו"ר ארגון עולי צ'כוסלובקיה בארץ, פגש ב-1939 את ד"ר לוי והציע לו את בנו יוסף. פסובסקי האנונימי זכה לביקורות נהדרות על העברית והדיקציה ושפע הטיפוסים הקוליים שיצר. את השכלתו התיאטרלית הראשונית רכש ב'להקת העץ'.
העיתונות יצאה מגדרה בהתפעלה מהרמה האמנותית הגבוהה, מרגעי הקסם הבימתיים וההוכחה שבתיאטרון הבובות "הכול אפשרי".
"אכן כדאי לראות אל 'להקת העץ' באולם יאשה חפץ. התנועות השונות והמשונות שהמאריונטות עושות בהתאם מדויק לדברי הקריין אשר מאחורי הקלעים – כמה כישרון, שקידה, מהירות, חשבון ודעת הושקעה בהן עד שהושגה שלמותן זו" דבר| 5 באפריל 1940
“...הקטעים מעובדים בטעם, המשחק הטבעי והיפה - הטראגי והקומי גם יחד - העברית היפה של הקריין המוכשר, יוסף פסובסקי והזמרה היפה בהחלט -של צבי צוקרמן, רינה קינצל וד”ר פאול לוי - כל אלו כבשו את לב הצופים שהודו ל'משחקים' ולמנהלם 'הנחבא אל הכלים', ד”ר פאול לוי, בתשואות חמות. המעניין, בדיעבד, שהקהל אינו רקק נהנה ומשתאה בלבד למראה האמצאות והביום (בימוי) המשעשעים, אלא מתרשם ממש פעמים רבות מהמשחק ומתכנו - כאילו היו שחקנים חיים לפניו". דבר | 16 אוגוסט 1940
"להקת העץ של ד"ר לוי שומרת על מסורת הטעם הטוב, ההומור והתוגה החרישית, המהווים את הסממנים שמהם עשייה כל תכנית טובה של תיאטרון זעיר." הבקר | 6 בדצמבר 1940
עם הזמן נוספו הצגות חדשות. 'המלחמה באגם' הייתה משל-אגדה פוליטי. גם בהצגה זו הראו הבובות את כוחן הדרמטי, הגרוטסקי המייחד אותן משחקנים בשר ודם. את ההצגה 'רבי חלום טוב' כתבה לאה גולדברג. גם חפר וקישון כתבו להם מערכונים. התיאטרון הופיע בכל רחבי הארץ מבאר שבע ועד קריית שמונה. היו אלה עשר שנים אינטנסיביות של הופעות בצל החרדות מפלישה גרמנית ומאוחר יותר ממלחמת השחרור.
במשך כל השנים האלה נאבקה הלהקה למצוא מקום חזרות ומחסן קבועים. הם נדדו ממקום למקום. הם הציגו עד שנת 1950 (ובכלל זה, שלוש שנות ההפסקה שנכפו עליהם עקב עזיבתו של פסובסקי). למרות התמיכה מצד האמנים בארץ וההופעות הרבות בכל מקום מבאר שבע ועד קריית שמונה, לא מצא התיאטרון מקום ונאבק כלכלית על קיומו, בתקופה שהייתה קשה בפני עצמה: מלחמת העולם השנייה, הפחד מהתקרבות הגרמנים, ההאפלות, ההפצצות על תל אביב וחיפה. ההפרעות, מלחמת העצמאות. 'להקת העץ' כמו מוסדות אמנותיים רבים אחרים היו קולטי עלייה וניסו בכל כוחם ליצור אוירה תרבותית בעולם מטורף ובמציאות קשה.
ד"ר פאול לוי הותש מהחיפושים, מההתכתבויות, מהבקשות, מההבטחות שלא מומשו וממיעוט הכנסות שבקושי כיסו את ההוצאות הרבות. עם התפרצות מחלת הפוליו, חל איסור בתחילת שנות ה-50 על התקהלות של ילדים וכך ירד המסך על הלהקה. במהלך השנים הבאות הוצגו הבובות בתערוכות שונות (בבצלאל ובמוזאון תל אביב)
בשנות הארבעים והחמישים יצר ד"ר לוי עשרות תלבושות ותפאורות עבור הצגות ב'קאמרי' ב'אוהל', ב'הבימה' ועבור האופרה הישראלית. ד"ר לוי והצלם הידוע הלמר לרסקי צילמו את קטע הבובות בסרט 'מקללה לברכה' שהפיקה קרן היסוד.
הוא לימד במדרשה למורים לציור. בין תלמידיו היה גם פרופ' רן שחורי (שמאוחר יותר ניהל את המדרשה לאמנות ברמה"ש ואת בצלאל). ד"ר לוי לימד גם בביה"ס לבמה שליד התיאטרון הקאמרי. בין תלמידיו היה הפסל והצייר דני קרוון (לימים, זוכה פרס ישראל). הוא כתב מאמרים שעסקו בפילוסופיה ובאמנות.
ד"ר פאול לוי נפטר ברמת גן ב-9.6.1970 והוא בן 79. במשך השנים נעלמו רוב בובות העץ. מתוך למעלה מ-300 בובות נותרו כ-20 ואלה עברו שיפוץ ושימור במוזאון לאמנות תיאטרון הבובות בחולון. אחרי התערוכה, הבובות הוחזרו למשאילים.
תערוכה שישית בסדרת 'הגירת הבובות' | אוצרת: מירי פארי | עיצוב התערוכה: דורה אשד | התערוכה הופקה בסיוע ענת הופנר רקח ויגאל הופנר - נכדיו של ד"ר פאול לוי | פתיחת התערוכה: דצמבר 2012.
ערב פתיחת התערוכה כלל גם קולאז' תיאטראלי הומוריסטי (קטעי משחק, נגינה, הפעלת בובות ווידאו): מתוך יומניו של ד"ר לוי והעיתונות המקומית | בהשתתפות: נועם רובינשטיין, פיודור מקרוב והבובנאים של מרכז תיאטרון בובות חולון
