תערוכת הבובות של תיאטרון מוקיון
סוזנה וברנרד אולברג
ברנרד אולברג (Bernard Oelberg) נולד בגרמניה. בשנת 1906, עם התגברות האנטישמיות הוא עוקר לבלגיה ומשם לצרפת שם הוא עובד כמהנדס במפעל האנגלי 'מוריס' לייצור מכוניות. בפריז, בבית קפה הוא מכיר את סוזן וילנסקי (Suzzan Willanski), סטודנטית יהודייה, מיילדת במקצועה, שבמקביל למדה ציור, רישום ועיצוב אופנה. הם נישאים ועולים ב-1935 לפלשתינה, לחיפה. ברנרד מוצא עבודה כשרטט, וסוזן, עובדת כמטפלת.
מרדף קולני אחרי זבוב טורדני בדירתם הקטנה ליד הים מזכיר לסוזי את תאטרוני הבובות שהיו בגנים הציבוריים בפריז. היא אומרת "חבל שאין כאן, בפלשתינה, תיאטרונים כאלה לילדים". השניים מחליטים "אם אין - אז אולי אנחנו נעשה!".
ב-1936 הם חוזרים לפריז כדי ללמוד אצל מרסל טמפורל (Marcel Temporal), שלימים, נחשב לחלוץ הוראת הבובנאות בצרפת. בעידודו הם מופיעים כ"להקה מפלשתינה" בתערוכה בין לאומית בפריז ב-1937 וזוכים להצלחה רבה. שם גם נקבע שם התיאטרון כ'תיאטרון מוקיון'.
האולברגים חוזרים לארץ, לתל אביב. הם נודדים מדירה לדירה. ברחוב בן יהודה הם מכירים בעל דוכן גזוז ואדריכל במקצועו. זה מכין עבורם תכנית לבמה ניידת. מכר אחר, נגר, בונה את הבמה עבורם. הם מכירים ומתיידדים עם לאה גולדברג וזו כותבת עבורם מחזות, כמו גם שרה לוי ואחרים. הם מתחילים להופיע בהצגות לקהל הרחב וגם בגנים ובבתי ספר.
ההצגות של 'תיאטרון מוקיון', ברובן הצגות של בובות כפפה, שראשיהן עץ ועיסת נייר ותלבושתן מוקפדת, זוכות לתשבחות על איכויותיהן האמנותיות הגבוהות. אולם מצבם הכלכלי - בכי רע. ההכנסות לא מצדיקות את המשך קיום התיאטרון. למזלם, נמצא להם פטרון, הרצל נדיבי, המקשר אותם למקבלי החלטות.
קטע מאחת ההצגות - 'בת המלך על העדשה' - מצולם ע"י נתן אקסלרוד עבור 'יומני כרמל' (יומני חדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע לפני הסרטים).
ב-1939 נוצר קשר בינם לבין ד"ר פאול לוי, שהגיע עם מריונטות מפראג. הם מצטרפים כבובנאים ל'להקת העץ' שלו, אך פורשים ממנה בשל "סכסוך כספי".
ב-1942 הלך הרוח הכללי בארץ יורד בשל ידיעות על המתרחש באירופה. גם ההצגות וגם ההקרנות בבתי הקולנוע נפסקות והאולברגים הופכים נטולי פרנסה. הם מנסים לשכנע מורים ומנהלים, אבל בודדים מסכימים להזמין הצגות בתקופה כה מתוחה.
ב-1943 ברנרד חולה בצהבת. הוא נוסע לבית הבראה, שם מגיע למסקנה ש"אי אפשר להמשיך לנדוד ככה ולהתפרנס בדרכים". האולברגים גם רוצים 'בובה' משלהם. ברנרד עובר לעבוד בבית מלאכה לאריגה. סוזי חוזרת למקצועה המקורי - מיילדת - ומתחילה לעבוד באסותא. בובות התיאטרון נארזות בארגז עץ. "התיאטרון נשאר זיכרון יפה, של תקופת חיים מלאה יצירתיות והרפתקאות.".
סוזן (שושנה) ולינסקי אולברג הולכת לעולמה ב-6 ביוני 1982. ברנרד (דב) אולברג נפטר ב-23 בספטמבר 1997.
תערוכה תשיעית בסדרת 'הגירת הבובות' | אוצר: אילן סביר | שיפוץ ושיחזור הבובות: אירינה ליצקי | בניית מתקני תצוגה: עמי עידן | הבובות באדיבות יובל דיבואה ומשפחתו | תודה ענקית ליעל לויזון, שאלמלא מצאה חוברת שכתבה והפיקה אודות הזוג אולברג כסטודנטית לעיצוב ב-1994, התערוכה לא הייתה מתאפשרת | וידאו תיאטרון מוקיון - מתוך: יומני כרמל (נתן אקסלרוד), באדיבות: ארכיון המדינה | הפתיחה: 26 ביולי 2018