אורי אליעז נולד בתל אביב ב-1931. הוא בנם של המשורר והמתרגם רפאל אליעז, שלימים כתב את הטקסט לספר 'הבובה זיוה' על בובתו של הבובנאי דוד בן שלום (הונזו), ואשתו פולה, שנרצחה ב-1960. אחיו של אורי, סא'ל אמנון אליעז, נהרג במלחמת לבנון הראשונה ב-1982. אליעז צייר מילדותו, ובבית הספר התיכון היה תלמידו של אהרון אבני בציור. ב-1947 החל ללמוד רישום בבצלאל. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו עקב המאורעות שפרצו בירושלים בתחילת מלחמת השחרור.
בעודו נער בן 17 גויס לעזרת ארגון ההגנה במצור על ירושלים ולאחר מכן במסגרת גרעין מגויס נשלח לסייע לחברי קיבוץ אילון, שם עבד ביערנות. הגרעין עבר מאילון לקיבוץ בית אלפא לתקופת הכשרה צבאית ועבודה. בבית אלפא היה אליעז רועה צאן, וכשהיה יוצא לשדות נהג לקחת עמו מחברת ולרשום בה רישומי שדה.
בהמשך הוטל על חברי הגרעין לתפוס את מה שנקרא אז 'משלט 200', על קו הגבול הירדני באזור לטרון. המשלט הפך לקיבוץ נחשון. גם שם עסק אליעז ברעיית צאן, והקים את ענף הדיר של הקיבוץ, שבמשך השנים התרחב באופן ניכר ל'מחלבות נחשון'. אליעז עסק ברעיית צאן כעשר שנים מחייו, דבר שהטביע את חותמו על יצירתו באופן ניכר.
כחבר הקיבוץ, השתתף בשנת 1953 בקורס לציור מטעם השומר הצעיר בגבעת חביבה, בשנת 1955, עדיין כחבר קיבוץ נחשון, השתתף בסדנת רישום בעין הוד בהדרכת מרסל ינקו, משה מוקדי ויוחנן סימון. ב-1956 השתתף במספר קורסי ערב לרישום בבצלאל, וכן למד קרמיקה אצל הדויג גרוסמן, אחת מאמהות הקרמיקה בא'י. בתקופה זו החל לצייר גם בצבעי שמן, לרוב על נייר ומעט על בד. סגנונו פיגורטיבי ביסודו, והוא ניסה להביע ביצירותיו את החיבור בין האדם לנוף ולחי שסביבו.
בשנת 1960 עבר להתגורר בחיפה. הוא עסק באיור ספרי ילדים ('הרפתקאותיו ומעשי גבורתו של הברון מינכהאוזן', 'אגדות מארץ הודו', 'אגדות יהודיות', 'ספר האידיליות' ועוד). בנוסף עבד כמעצב תפאורות בתיאטרון חיפה, הן לצידם של ציירי תפאורות ידועי שם כ: תיאו רוט, ז'אק נואל ואריה נבון והן כמעצב עצמאי בהצגות כגון 'בן ערובה', 'אל תגעו בנוימן', 'הנסיך הקטן', 'בר כוכבא', 'המזל הקמע ועין הרע', 'קשה להיות יהודי' ועוד. בעבודתו בתיאטרון נחשף אליעז לשימוש בחומרים שונים ולדרך הבעה חדשה, הניכרת ובולטת מאז ביצירתו.
בתקופה זו נולדו ילדיו ותערוכתו הראשונה (1963, גלריה צ'רמנסקי, תל אביב) עסקה בעולם הפחדים של הילד. שמה של תערוכה זו ניתן לה מפיו של מיכאל אוהד שהיה מחשובי מבקרי האמנות בישראל באותה תקופה.
במהלך שירות מילואים ברמת הגולן נפצע אליעז. לאחר תקופת שיקום ארוכה, חזר לתל אביב, וב-1968 יצא לדרכו כאמן עצמאי. עד סוף שנות ה-70 הציג תערוכות, ויצירותיו נרכשו על ידי אספנים ומוזיאונים בארץ ובעולם.
נסיבות חיים שונות הביאו לכך שהפסיק להציג את ציוריו אבל עם זאת, המשיך ליצור באינטנסיביות ולעיתים היה עובד על כמה ציורים בו זמנית. בתקופה בה הפסיק להציג, הייתה המשכיות של כל נושאי הציור שלו, במקביל זה לזה. בשנות ה-80 נוסף סגנון חדש בציוריו, גאומטרי מופשט, ממנו נעלמו הדמויות, ואליו נוספו ציורי נוף מהדמיון והזיכרון.
רוב ציוריו הם שמן או אקריליק על בד, אך כמות נכבדה מצוירים על נייר. יצירתו של אליעז מושפעת מאהבתו והכרתו את התנ'ך, ההיסטוריה, הגאולוגיה והארכאולוגיה של ארץ ישראל. בשל תקופות לימודיו הקצרות, מציג אליעז את עצמו כאוטודידקט ומעיד כי עיקר לימודו בא מתוך העשייה. בהיותו בשדות המרעה תקופות ארוכות, אסף אליעז ממצאים ארכאולוגיים, אבנים וכדומה; כאמן הוא מגדיר את אחד מנתיביו כקרוב לאמנות הביזנטית. האווירה הסטטית והאיקונית המופיעה ביצירתו מקורה בנתיב זה.
כיום אליעז מתגורר ביפו העתיקה. בטיוליו לכיוון הים היה עובר על פני תל האשפה בדרומה של יפו. בשנות ה-80 החל אליעז ללקט מציאות מתל האשפה וכן פסולת שהים פלט וחפצים שמצא בצדי דרכים. מכל אלו התחיל ליצור את משפחת פסלי ה'דחליל-אליל' שלו, המונה כיום מאות פסלים. אורי אומר שגם בעיצוב חפצים פשוטים ויום-יומיים אלה הושקעה חשיבה ואנרגיה רבה, אך משסיימו את תפקידם - הושלכו לים. גם הים עיצב אותם, החליקם והפכם מעוגלים יותר. אורי בנה מהם עולם שלם של דמויות מלאות השראה ודמיון: מברשת ישנה של מטאטא בתוך כובע הנראית כמו דמות חסיד, כף עץ כאוזן, שברי קרמיקה כחולים כעיניים. הוא יצר מהם דברים חדשים, בהם הוא מוצא המשך לאיקונות מציוריו.
גם בהם יש, לדעתו, נוכחות בעלת רגש דתי. הכמיהה לדבר יציב העולה מן הקרקע לאוויר, בצורה אנכית, פורש זרועות לצדדים או מוקף בעיגול, היא יסוד המרכיב גם את ציוריו. כבר ממבט ראשון אפשר לזהות את הנוכחות התיאטרלית של הדמויות. הן מזכירות בובות תיאטרון מודרניות, צופנות סוד והפתעות. נדמה שהן רק מחכות למנגנון הפעלה על מנת לצאת מקיפאונן הפיסולי. הוא רואה בהם המשך לנתיב האייקוני בציוריו, בשניהם לדעתו יש נוכחות רליגיוזית. הכמיהה לדבר יציב, העולה מן הקרקע אנכית אל-על, כפורש זרועות לצדדים או מובנה בעיגול, מכילה את היסודות שלדעתו מרכיבים גם רבים מציוריו. יואב דגון ממוזיאון הרצליה היה הראשון שהציג תערוכה מפסליו של אליעז (1987), לאחריו הם הוצגו במספר תערוכות בארץ. כמה מהפסלים הוצגו במוזיאון ישראל.
אליעז מחזיק ברשותו כיום אוסף גדול ורב של ציורים ופסלי דחליל, תבליטי מתכת על עץ, פסלי ברזל, פסלי קרמיקה, שרטוטים לפסלי חוצות ועוד.
אוצרת: מירי פארי | עיצוב התערוכה: דורה אשד | פתיחת התערוכה: 21.7.2011